חודש ינואר 2017, 10 חודשים שאורה חולה, משותקת ועם עיוורון של 95%.
הימים בצל המחלה הפכו להיות שגרתיים ביותר. השעה 13:30 אני נמצאת בישיבה בעבודה,
הפלאפון מצלצל, אחותי אורה בקו, "בואי תקחי אותי לבית חולים הראש שלי
כואב. יש לי כאבים בלתי נסבלים ולחץ בראש."
עוזבת הכל, מגיעה למעלה אדומים, שרה מזמינה אמבולנס, צוות האמבולנס מגיע.
הוא כבר מיומן, מסדר את אורה במיטה, כאשר היא מטושטשת, ממלמלת מילים לא לעניין,
ומכניס אותה לאמבולנס.
המטפלת נוסעת עם אורה באמבולנס. אחותי שרה ואני נוסעות עם הרכב אחרי האמבולנס.
קולטים את אחותי במיון ומעכשיו מתחילים
לספור את השעות. השעה 22:00 בלילה, ואנחנו רק אחרי בדיקות דם, שאומרות שהכל בסדר.
שעה 24:00 אורה נכנסת ל-CT. יש בצקת במוח. התייעצות עם האונקולוג לגבי הטיפול.
מקבלים החלטה לאשפז אותה. אין מקום במחלקת אונקולוגיה. מאשפזים אותה במחלקת נרוכירורגיה.
אורה בקושי מתקשרת, מטושטשת מאוד והפכה לסיעודית.
אורה מאושפזת במשך שבועיים רצופים. הטיפול היחידי שהיא מקבלת בבית
החולים הוא סטרואידים דרך הוריד.
אחותי הגדולה ואני מתחילות לחשוב איך מחזירים את אורה הביתה במצב הקשה
שבו היא נמצאת.
מחליטות ללכת להתרשם מההוספיס בהר הצופים.
אחותי ואני נפגשות עם אנה העובדת הסוציאלית של ההוספיס.
אנה מספרת לנו במשך שעה וחצי על המקום, על אופן הטיפול ועל סוג החולים
שנמצאים אצלם.
אני שואלת שאלות שקצת מכעיסות את אנה. אבל אנה מתעשתת וממשיכה לשכנע
אותנו שהצוות הוא נפלא ושזה המקום הטוב ביותר עבור אורה.
הפגישה הסתיימה, יש קצת חילוקי דעות בין אחותי הגדולה וביני.
אני מתעקשת שמוקדם מדי להכניס את אורה להוספיס וכי אפשר למשוך עוד קצת
ולהחזיר אותה הביתה. אחותי חושבת שזה בדיוק הזמן.
בבית החולים הדסה עין כרם לחוצים לשחרר את אורה. היא תופסת להם מקום
במחלקה ולא ממש יודעים מה לעשות איתה.
אורה אומרת לי בקול חלוש, שהיא לא רוצה להכביד עלינו, ואולי כדאי ללכת
להוספיס ולהתמודד עם המציאות. התקבלה ההחלטה, אורה חוזרת הביתה.
שבועיים קשים עוברים על כוחותינו. אורה כבר לא מסוגלת להזיז את עצמה.
היא משותקת בכל גופה. אין לה שליטה על הצרכים והזיכרון מתחיל להעלם לגמרי.
מצבה של אורה ממש ממש לא טוב, היא נחלשת. כשנסענו לטיפולים ביחד אורה
אהבה לשמוע בדרך את הזמרת דקלה. החלטנו להפתיע אותה ולהביא לה את דקלה הביתה.
אורה כבר לא מצליחה לזהות אותה.
מתחילים את החודש ה-11 של ההתמודדות עם המחלה. אורה עם חום גבוה ועם
תחושת כאב שלא מרפה ממנה.
שוב אמבולנס שוב אשפוז (הפעם במחלקה האונקולוגית של הדסה עין כרם).
ושוב סטרואידים דרך הוריד.
עוד שבועיים של אשפוז. הפעם אין מנוס. אחותי ואני מחליטות שזה הזמן
לאשפז את אורה בהוספיס.
12 במרץ 2017, אני
נוסעת בשעה 7:00 בבוקר להדסה עין כרם כדי לנסוע אחרי האמבולנס שמוביל את אורה מבית
החולים הדסה להוספיס. תחושה מאוד קשה. המחשבות לא מרפות לרגע. "האם זה בדיוק
הזמן להכניס את אורה להוספיס". הרי ברור לכולנו שההוספיס זו התחנה האחרונה ומשם
לא חוזרים הביתה, "אולי כדאי לחכות
עם ההוספיס עוד קצת", כמובן שהכל בראש. אורה כבר בחדר, מסודרת במיטה בהוספיס.
בשלב הזה, למטפלת אין שום תועלת ואנחנו מחליטים לפטר אותה. אנחנו
האחיות, לא עוזבות את אורה לרגע. כל יום וכל היום, נמצאות איתה ודואגות לה. מדי
פעם מגיעים חבר'ה נחמדים לשיר ומנסים לשמח את אורה. אורה לא יכולה להגיב במילים.
התגובות שלה הן בעיקר דמעות שזולגות משתי עיניה.
תחושה של חוסר אונים, כאב עצום שאיש לא יוכל להבין.
אורה יכולה רק לאכול. לא קמה מהמיטה, לא יורדת מהמיטה וככה עוברים להם
הימים.
חשבתי וקיוויתי בכל ליבי שזהו, אין סיכוי שתהיה עוד הדרדרות למחלה.
והנה, בכל יום אנחנו קמים למציאות קשה אחרת. אורה מתחילה להתפשט ללא שליטה, בוהה ומאבדת
את יכולת הדיבור שלה. עכשיו מגיעות גם ההתכווצויות. בהוספיס מקלים על הכאבים ומטשטשים
את אורה עם זריקות הרגעה. המילים אי שקט, תרדמת, שקיעה וגסיסה חוזרות על עצמן כמו
מנטרה.
שואלת את האחיות ואת עצמי, עוד כמה סבל יכול בן אדם לשאת עימו. אחותי
איבדה כל צלם אנוש. היתה לי בקשה אחת, שאחותי תפסיק לסבול.
ערב ליל הסדר, אני מגיעה בבוקר להוספיס, האחות מעדכנת אותי, שאורה
איבדה גם את יכולת הבליעה שלה. וכרגע ניזונה רק מנוזלים בלבד.
המשכנו לעמוד ליד מיטתה, להשמיע לה שירים ולדבר אליה כאילו שהיא מבינה
ושומעת הכל.
יום שבת 4:00 לפנות בוקר, האחות מתקשרת אלי, ומבקשת שכולנו נגיע.
לאורה יש הפרעות בנשימות.
כל האחים, בלי יוצא מן הכלל, עומדים ליד המיטה ואנחנו משמיעים לה את
השיר ""I Did it My Way בביצועו של Frank Sinatra. כשדמעות זולגות בשתי עיניה, ביום שבת 22
באפריל בשעה 15:50, אורה החזירה את נשמתה לבורא עולם.
אורה התחילה את מלחמתה במחלה הארורה ב-26 באפריל 2016, ונפטרה ב-22
באפריל 2017.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה