סיפור מחלה - רינה אורון חלק 1

בגיל 74 פתאום החלו תופעות מוזרות:

באוקטובר 2015 חזרו רינחמן מטיול לחו"ל, היה איתם מישהו שחלה בורטיגו והיו לו סחרחרות, ורינה הייתה בטוחה שהיא נדבקה.
באמצע החודש היא חזרה מבועתת מהעבודה יום אחד, ואמרה שהיא לא נוהגת יותר. לקחה רק מוניות לעבודה, אמרה שכמעט דרסה אישה. שבוע אח"כ היא התחילה ליפול. נופלת ולא יכולה לקום. חשבנו שילוב של ורטיגו, אשה שמנה ומאד לא בכושר. וזה קרה שוב ושוב, היא קמה עם סחרחורת ונופלת. צריך עדר פילים להרים אותה, ואדם בעלי שבוע אחרי ניתוח הוצאת ברזלים מהכתף ששבר. אז פעם זה דודי היקר אליקים, ופעם זה אני ונחמן, פעם זה אחי. וזה מתחיל להראות מוזר. אבל רינה מסרבת ללכת לבית חולים. היא בסדר. בית חולים זה רע.

רופאת אף אוזן גרון מעצבנת את רינה כשהיא שולחת אותה לבדוק אם יש משהו נוירולוגי כי אין כלום באק"ג. רופא המשפחה בעקבות בדיקות דם טובות ולחץ דם תקין חושב שאולי זה ורטיגו ונותן תרופה.

ואז בוקר יום חמישי, מארגנים את הילדים לבית הספר, ונחמן נכנס מבוהל מהדירה השכנה שצריך להרים שוב את רינה. כשאני באה לעזור לו ועומדת לשמאלה רינה מבקשת לדעת "איפה שלי, אני לא יכולה לקום בלי שלי."
חטפתי התקף היסטריה, התחלתי להסתובב סביב עצמי. חשבתי שאולי יש לה שבץ. ואנחנו לא מצליחים להרים אותה. היא לא מצליחה להעמיד את רגל שמאל כדי לקום. ופתאום זה מאוד ברור שמשהו ממש לא בסדר.

טלפונים היסטריים לציפי ומיטל המקסימות, לעבודה אני כבר לא אגיע. ציפי, עמיתתי האהובה, אומרת שמספיק להקשיב להוריי, צריך ללכת למיון, וזה נותן לי כוח להזמין אמבולנס בלי אישורה של רינה. לאט לאט רינה גם מספרת שהיא לא רואה בצד שמאל, שביום שהיא כמעט דרסה את האישה היא ירדה מצד שמאל לכביש במעבר חציה, ורינה פשוט לא ראתה אותה.
איש האמבולנס המיומן מעביר אותה לאלונקה וממליץ בחום לקחת אותה לעין כרם, כי שם המומחים הנוירולוגים.

בדיקות מעייפות, צד שמאל מתנהג קצת מוזר. וטווח הראיה נפגע אבל לא מאתרים נזק בעצב הראייה. זמן בית חולים שהפך להיות כל כך מוכר לנו בשנים האחרונות. וממצא מפחיד - גידול בראש. החדשות הטובות - אפשר לנתח. החדשות הרעות... נחכה איתן, קודם צריך להתאושש מהניתוח.

אז רינה מקבלת סטרואידים ועוד לפני הניתוח יש הקלה משמעותית בתופעות של הסחרחורת והיא שוב מתנהלת לבד. לרגע לא מוותרת על ניהול המשרד, כל צוות המשרד מגיע לבית החולים ומקבל הוראות. מביא תיקים, שיחות טלפון, חוזים שנדחים.

המנתח, איש מקסים בשם דוקטור שושן, רומז כבר שזה נראה כמו גידול לא טוב. אבל המיקום טוב והניתוח מצויין. ורינה יוצאת מחדר ניתוח ותיכף נותנת הוראות. כמו שהרופא אומר "ככה אני אוהב את החולים שלי, אסרטיביים, ככה אני יודע שהכל בסדר." רינה בודקת את עצמה, זוכרת את כל מספרי הטלפון בסביבה. חוזרת לנהל את המשרד והעובדים. לתת הוראות לכל העולם. רינה שלנו כמו שהיא.

הגידול נשלח לבדיקה, ואנחנו נשלחים הביתה, בדיוק בזמן לחגוג יומולדת לאבי האהוב, 6.11, עם ההבטחה של הרופא שהניתוח עבר טוב, שטווח הראיה כבר אבד לעד... אבל הסחרחורות פסקו. ושיש עוד דרך ארוכה שעליה הוא לא מדבר כרגע כדי שלרינה יהיו כוחות.

אחרי שבוע של התאקלמות בבית חוזרות תוצאות הביופסיה, והחדשות קשות. לסרטן הזה קוראים גליובלסטומה. הוא הכי נפוץ במוח וגם הכי ממאיר. לא כדאי לחפש מידע באינטרט... כמובן שמיד כולנו בתוך אתרי המידע שמנבאים רעות. המשפט שנחקק לי היה: "למרות הטיפולים המתקדמים שיש היום רוב חולי גליובלסטומה לא חיים יותר משנתיים", רוב... הממוצע אפילו גרוע יותר...

זה אחד הרגעים הקשים בתהליך, המוות הכניס רגל חזקה ודרך אצלנו, ההתחלה ברורה, התהליך ברור, הסוף - ידוע וקצוב. פתאום נהיה לי ברור שיש לי סרטן השד. וקבעתי תור דחוף לכירורג שד. שאמר שהכל בסדר. כל אחד מאחי מתמודד גם הוא עם פחד מוות ממש. נחמן האיש הכי חזק בעולם בהלם. "לרינה, איך יכול להיות לרינה שלא חולה אף פעם, לרינה שתמיד חושבת, לרינה שיודעת הכל... סרטן במוח" וכולנו מנסים להבין איך אנחנו מתפקדים בזה כמשפחה.

ביקור ראשון אצל האונקולוג המומחה. החדשות הרעות הן שהסרטן הזה בניגוד לאחיו בשאר הגוף דווקא תוקפני יותר אצל מבוגרים. החדשות הטובות הן שהוא במקום יחסית טוב, וגם היה ניתוח מוצלח שהוצא בו כמה שרק אפשר. נשלחת בדיקה להחליט האם עושים הקרנות עם כימו או רק הקרנות או רק כימו - או ברפואית לברר האם לגידול יש מטילציה... כמה מונחים מיותרים למדנו... יש לו מטילציה (רינה מתעקשת לקרוא לזה מיצי מיצי) והולכים להכין מסכה להקרנות. רופאת ההקרנות המקסימה אומרת לרינה משפט שמתנגן לכולנו אח"כ שוב ושוב "לא מחכים לזמנים רעים, עושים זמנים טובים." פסטיבל הסרטן מתחיל - יאללה בלגאן...

מקבלים אישור רופא, ורגע לפני ההקרנות והכימו נוסעים מיד למלון הסקוטי, אוכלים טוב, מטיילים בכינרת. מנסים לשכוח שמפחדים נורא: שכימו מתקשר לנו להקאות והרגשה רעה, שהקרנות זה מפחיד, אפילו לא יודעים ממה לפחד... מה עושות הקרנות בכלל? ועוד למוח.

ודודה שרוני היצירתית עולה עם רעיון נפלא - עושים לרינה שיר להקרנות - הילדים והדודים המוכשרים מקליטים יחד - שרון על הרעיון, שלומי על התופים, אביגד על הגיטרה והעריכה המוזיקלית, תומר ואייל על השירה, נועם על ה-Don't Stop, ולביא על החמידות הכללית. מתוקים . יש דיסק להשמיע בדרך להקרנות היומיומיות הצפויות להגיע ברגע שהמסכה תהיה מוכנה (ויש חוויה משפחתית מגבשת בדרך לדרך הקשה הצפויה לנו).

דצמבר מגיע ואיתו חנוכה וגם הקרנות. חודש של הקרנות, 5 ימים בשבוע בבית החולים, ובמקביל טמודל, שזה כימו בבית. אנחנו מבינים שהקרנות הן חד פעמיות, חודש וזהו, אי אפשר יותר. הכימו לעומת זאת יחזור כל זמן שה-MRI יראה שאין חזרה של הגידול. כרגע זה חודש ברצף, בהמשך שבוע פעם בחודש.

רינה נוסעת להקרנות לרוב עם נחמן, לעיתים אחיי, ובשבילי ימי החופש הופכים לימי בית חולים. כשאני מגיעה איתה אני מגלה שרינה כבר כבשה את לבבות כל חדר ההמתנה, ומכירה כל סיפור קורע לב. בנוסף - מפריוולגיות הסרטן - השערים של בית החולים מנחשים אותנו ונפתחים לנו מעצמם, והחניה מול מכון שרת גם היא לרשותנו. 

אנחנו מגיעים דבר ראשון על הבוקר. למרות שחוש הכיוון שלי הוא שלילי, ולמרות שהמבוכים של אשר קלים יותר לפתרון מאשר בית חולים הדסה עין כרם, אני מוצאת את דרכי בבית החולים בקלילות, ומצליחה לנווט בין חדרי הטיפולים לבין הקניון שמשמש לקניות נחמה...
בשבילי המסכות של ההקרנה מזכירות את אריה ממשחקי הכס, ויש תחושה אמיתית של עבודה לאל המוות. עבודה ברורה קצובה בזמן. מי שעובד את אל המוות יכול לבחור לעצמו פנים.

רינה מדהימה את כולם. האופטימיות שלה והכוח והאמונה שהיא תנצח את הסרטן גורמים לטיפולים להיות קלילים, אין לה אפילו בחילה אחת, וגם לא עייפות יוצאת דופן או כל תופעת לוואי אחרת. הרופאה המקסימה אומרת שהיא רואה הרבה אנשים ורק מיוחדים עוברים את הטיפולים בקלות, וזה בגלל גישה אופטימית ואהבת חיים - רינה כובשת גם את ליבה.
החודש של ההקרנות מתחיל טוב, כולנו מצליחים להדבק באופטימיות של רינה. מתכננים לנסוע לברייס, מלון מעינות בגרמניה בו חגגנו את יום הנישואין ה-50 להורי, אחרי ההקרנות.

ההקרנות יוצרות שיגרה נחמדה, טיפול ואז כמה ימים בשבוע לעבודה, לעיתים לסרט איתי או לבית קפה.
אבל לקראת סוף חודש ההקרנות, בתחילת ינואר, דודתי האהובה מימי נכנסת לבית החולים. הידיעה על המחלה של רינה מחמירה את מחלת הלב שלה, ובצירוף של טיפול רפואי לקוי מאוד היא מגיעה לבית חולים בכשל מערכות. מייצבים את מצבה והיא מאושפזת בפנימית ב' (שלא תגיעו ולא תדעו מצרות בחיים... המחלקה הכי איומה בבית החולים, ניסינו הרבה...). מההקרנות עולים אליה. סביב המיטה כל הדודות משוחחות על סרטן וטיפולים, כל אחת מהזווית האישית שלה. מימי בקושי מזהה אותנו, ישנה ונראית נורא.

לרינה חסרה אחותה האהובה, בעיקר בשיחה מוקדמת בבוקר, וגם לתחרות מי מעודכנת ראשונה, שהייתה בינהן תמיד, טלפון מהיר כדי לספר לה על פיגועים או חדשות מעניינות אחרות (לא שמעת על הפיגוע באנקרה? תדליקי מהר רדיו).

ההקרנות מסתיימות, והנזק הראשון שלהן מופיע, נושרות השיערות רק בצד ימין של הראש, באזור הניתוח וההקרנות, קונים מגוון כובעים משעשע.
כולנו לוקחים חופש מהחיים, סתם כך לקראת סוף ינואר, קרוב ליום ההולדת של רינה, כדי לטוס, אחרי ה-MRI הראשון ולפני התוצאות שלו - שמפחידות את כולנו מאוד, ואנחנו חושבים שעשויות לשנות את כל התמונה.

יומיים לפני הטיסה לברייס אני נוסעת עם רינה לסרט, והכל פתאום קשה יותר. ההליכה בסינמה סיטי המנצנצת מלחיצה, לרינה ממש קשה לקום מהכיסא. שדה התעופה נראה לא אפשרי... מבקשים הסעה וכיסא גלגלים - בשביל רינה זה לא פשוט, להיות נזקקת לעזרה בפומבי.
הטיסה עוברת בסדר, המלון כמו שזכרנו מקסים ונעים. המשפחה יחד אוכלת טוב, הכל מרגיש... האמת שכמעט... ברייס מושלגת ומדהימה. האוכל טעים. סגל המלון מקסים, ומכינים לילדים פעילויות נפלאות. אבל רינה חוששת להכנס לבריכות החמות ונשארת רוב הזמן בחדר. החיוך התמידי שלה מרגיש לי קצת דהוי. החלום שניסינו לשחזר נגוע בידיעה הקשה. קשה להעמיד פנים שהכל מושלם.
הדרך חזרה הביתה קשה במיוחד, ההליכה מהמטוס היא בכסא גלגלים, שצר מידי לרינה, ולכן היא קמה ממנו בהקדם האפשרי. ההליכה מהיציאה לאוטו נדמת כמבצע קשה ממש. אביגד אחי מלווה אותנו על האוטו ורינה נתמכת משני הצדדים, וכולנו בחשש אמיתי שתיתכן נפילה.
בשבילי החזרה מהחופש הזה הייתה קשה קשה. פתאום חשבתי ספק ידעתי שזו פעם אחרונה שלי בחו"ל עם אימא (טעיתי...) אני חוזרת מחופש, איזה יופי. בעבודה בצוות לא פשוט, ולי אין כוחות להתמודד עם כלום.

יום אחרי החזרה רינה מסתחררת, כמו לפני הניתוח. מתקשה ללבוש את החולצה, לשלוט על צד שמאל, לקום מהמיטה. פחד אמיתי שהכל חוזר.

תוצאות ה-MRI... מתברר שלא אומרות כלום. יש משהו, אבל אולי זה בצקת או צלקת מהניתוח ומההקרנות. בעצם זה ישמש בסיס להשוואה בהמשך... קיבלנו הארכה במתח, צריך לתכנן את החופש הבא, מחליטים לחגוג את פסח במלון הסקוטי. הרופא נותן סטרואידים שמקלים על הסימפטומים. מחכים ל-MRI הבא. רינחמן מתכננים כמה וכמה טיולים קרובים לשבתות תרבות עם חבריהם הנאמנים רותי ולולו. אנחנו בשגרה.