רינה אורון - שלב 2 במחלה חלק 3 ואחרון

עם הקיץ והחום, מתמעטות התמונות מאוד.
יום ד', ושלומי אחי הולך עם הורי וכותב לנו בואטסאפ מילה במילה מדברי הרופא. אני תוך כדי עבודה, לא מצליחה לעשות את שני הדברים. לקרוא מצד אחד כמו לראות תאונה בשידור חי, שהגידול חזר, ושמתחיל שלב 2. ושמומלץ אבסטין שזה טיפול ביולוגי, ושצריך בדיקות דם... ו... ו... ומצד שני לטפל בילדים, ללמד חשבון ואנגלית כמו תמיד. אני מבקשת עזרה מציפי האהובה, שמיד מתגייסת.
מרגע זה העבודה נהיית קשה קשה. זה ממש ימים אחרונים של בית הספר, ואני מושכת בקושי את העגלה... כשמבקשים ממני לסכם את השנה, אם אני לא בורחת לציניות יוצא ממני רק בכי.
קובעים בדיקת דופלר, כי הטיפול הביולוגי מתעסק עם מערכת הדם. ומגלים קריש דם מאחורי הרגל. רינה מובהלת למיון אמבולטורי, שם לא בטוחים שבאמת יש קריש, אבל נותנים המון דילול דם.

דילול דם בתוספת של סטרואידים, זה לא משהו... התזוזה נהיית קשה מרגע לרגע, כיסא הגלגלים מתחיל לתפקד במשרה מלאה. יוצאים רק למסעדות מונגשות (עדיף אסיתיות, כמו שרינה אוהבת, כמו בתמונה) וגם זה בקושי. כל מעבר מהכסא לאוטו מלחיץ את רינה מאוד.

הטיפולים, כפי שרינה הרגילה אותנו, עוברים בקלות. אבל הפעם זה טיפול של חצי יום בבית חולים.
רינה מבחינתה בעצירה זמנית, היא עוד תחזור למשרד. כששואלים מה שלומה התשובה הקבועה היא "יותר טוב, תודה" לא חשוב מה מצבה אותו רגע... אפילו על הרצפה במקלחת. זה כוחות אדירים של הדחקה ואופטימיות, שאותי משגעים... אני מרגישה שאני לא יכולה להפרד כמו שהייתי רוצה, לדבר על מה שהיה ומה שיהיה, לראות תהליך.
כשאביגד אחי מעז להזכיר ששלב 2 זה כבר כמעט הסוף, לשאול על הוספיס בעתיד, רינחמן נעלבים נורא, כועסים מאוד. רינה אומרת שלא יוציאו אותה מהבית. האומץ שלו עוזר לנו להתכוונן להוספיס בית.

אין ברירה, ולמרות שהכינו אותנו לזה מהתחלה זה תהליך לא קל... אנחנו מתחילים בחיפוש אחר עובדת זרה כי רינה לא יכולה רגע בלי עזרה, וכי כבר קשה לטפל בה אדם אחד לבד. זמנית מביאים עובדת סיעודית, שמשחררת את נחמן לעבודה. ואני תורמת שוב את ימי שלישי שלי כדי להיות עם רינה בבית. הפחד מנפילה גדול והיא זקוקה לעזרה צמודה.
אדם ותומר טסים לניו יורק לטיול בר מצווה. ההנאה שלהם גדולה, או כמו שאומר תומר בסיכום בדיעבד - "זה היה הטיול הכי טוב בחיים שלי, כי התרחקתי מכל זה."

האבסטין אולי פועל את פעולתו, אבל גם הסטרואידים. היכולות הגופניות של רינה בצלילה מפחידה.
אנחנו מקבלים עובדת זרה, מקסימה וחייכנית, Lucky שמה, לפחות שם שאנחנו יכולים לבטא... ורינה כל הזמן אומרת ש-Lucky is our luck.
פתאום החיים המזעזעים שלנו נראים טובים... לאקי, סרי-לנקית מקסימה, הגיעה לארץ לפני שנתיים. השאירה שם ילדה בת 14, ושני ילדים גדולים יותר. מדברת איתם המון בסקייפ. היא מתפעלת מזה שרינה כל הזמן מחייכת. אני מרגישה שרינה כל הזמן נוזפת... כנראה שהכל יחסי...

לילה אחד רינה נופלת מהמיטה, נשגב מבינתנו כיצד זה יכול לקרות, כי היא בקושי הצליחה להתהפך כבר בזמן הזה... אבל היא נופלת מהמיטה, והופכת לכלב דלמטי עם שטפי דם שנראים מבהיל...
אני חושבת שבתמונות האלו גם הסטרואידים כבר מאוד מנפחים את הפנים. בכלל התמונות עם הזמן מרגישות יותר ויותר פולשניות. מצלמים פחות.

בית הספר סוף סוף נגמר, אני מרגישה שאולי אצליח לנשום, לפחות יהיה לי זמן לעצמי. אני צריכה את החופש הזה כל כך.
אנחנו נפגשים יומיים אחרי בית הספר לסדר את הכיתה, אבל ליבי לא שם. מתחיל להיות ברור שצריך לברר על הוספיס בית, ואיך עושים. ואם אנחנו עוד לא בשלב של הוספיס כי עוד יש טיפולים, אבל רינה לא מצליחה לצאת מהבית, מה עושים במקרה כזה? כל מעבר לאוטו הוא משימה בלתי אפשרית. אנחנו ממש צריכים להרים אותה מהכסא ולהכניס אותה לאוטו, החצי סיבוב של הגוף נדמה כבלתי אפשרי.

כשאני מדברת עם המחלקה, הם יותר מוטרדים מכך שרינה נפלה ולא הגענו לבית החולים במידי. ושולחים אותנו למיון. אנחנו לא ממהרים, המעלית לא עובדת ואין איך לצאת מהבית... למחרת לאקי ונחמן לוקחים אותה למיון, מתחילים באשפוז אמבולטורי, אבל רינה נופלת במעבר לשירותים, ומוכנסת למיון רגיל.
אני מגיעה בריצה ועם רגשות אשמה שלא הייתי שם מהבוקר. בכניסה לחדר המיון ריח נורא, שהמקור שלו - מתברר... במיטה ליד רינה, שם שוכבת אישה מבוגרת ומשלשלת, לבדה ונורא... אין אויר, הפעם גם מילולית. פשוט זוועה. מידי פעם מנקים אותה ולרגע קצת פחות מסריח באוויר... ואז שוב מחדש.
ומחכים, ומחכים, זמן בית חולים. כולם כבר אמרו שהכל בסדר, עשו CT שנראה בסדר, וגם אף אוזן גרון. אבל האונקולוגית התורנית מסרבת להגיע.
אני שולחת בקשה מתחננת לענת, המזכירה של אונקולוגית מח, שיוציאו אותנו מכאן בלעדיה, כי אחרת נמות כולנו מוירוס בטן נוראי, או פשוט בחנק...
אנחנו משתחררים הביתה אחרי יום מסריח ומיותר. אפילו את תוצאות ה-CT אנחנו לא ממש מבינים, חוץ מזה שאין שבר בגולגולת...

אני מבקשת לקבוע תור לרופא. המצב מחמיר. אני רוצה להבין מה הולך לקרות. בטוח יש מי שיודע, למה לא מספרים לנו? שנדע למה לצפות. שנוכל להתכונן. יש תור, ואנחנו מתחילים לברר על אפשרות לנסוע בנכונית, כי כל ירידה מכסא הגלגלים מסובכת במיוחד...

בסופ"ש הזה יש את האזכרה השנתית המשפחתית, מה שהוקדש עד שנה שעברה לסבי וסבתי, ועכשיו נוספה אליו דודתי מימי. רינה מצליחה בקושי רב להגיע לשם. מבקשת להגיד כמה דברים, המילים כבר יוצאות קצת קשה מהפה, והתחושה היא של דיבור קצת מנותק מהסיטואציה. היא מספרת על השבר הקשה שהיה לה כשתמר, אחותה, נפטרה. דודי אליקים המתעד מציג מצגת חדשה על מימי ומשפחתה. זאת היציאה האחרונה של רינה מהבית לבילוי.

ביום שלישי אנחנו נוסעים לרופא בנכונית. מתברר שצריך רצועה לרינה על הכיסא, אבל איך שהוא נוסעים בלי זה...
הרופא אופטימי להחריד - מה, ה-CT מראה שהטיפול עובד. הבצקת קטנה, הגידול לא גדל...
אני חייבת להכניס קצת מציאות ולברר - איך הוא מסביר את זה שלפני שבוע הגענו למיון ברכב שלנו, והיום כבר צריך נכונית. הוא מסביר שהגוף הוא מכלול, והסטרואידים בכמות של פיל שהיא מקבלת יוצרים אוסטופורוזיס. הוא גם מבקש ממנה לפתוח את הפה, ועל הלשון יש פטריה מבהילה - תוצאה גם היא של הסטרואידים הנפלאים... מתברר - תרשמו לפניכם, אם נותנים לכם סטרואידים בלי הגבלה ובלי פיקוח... סימן שאתם הולכים למות בכל מקרה, ולרופא אכפת רק מהגידול - הגוף הוא טפיל נלווה לגידול המרתק הזה... (יכול להיות שהכעס שהוא שלב אבל שמתבלבל לי קצת עם המציאות... קחו בערבון מוגבל את המילים...)
ההמטומה, כלומר הכחול בעין... דוחה אבסטין (שכאמור מתעסק עם מערכת הדם ויכול לגרום לקרישי דם). אז התכנונים לשבוע הקרוב ולשבוע הבא משתנים.

פתרונות מתחילים לצוץ, בעיקר מיד שרה המדהימים - חוץ מהנכונית יש גם מיטת בית חולים מתכווננת, וליד נחמן ישן עכשיו דובי פדינגטון האהוב והענק, שאומץ אל ליבנו לפני שנה מפח הזבל הקרוב (ומפרו המסתורית במקור). וגם מנוף חשמלי, סבתא פיטר פן, מרחפת באוויר בין המיטה לכיסא, הכיסא לספה, ולמקלחת. הכל נהיה קשה יותר.
אנחנו מביאים בחור נחמד לעזור בבקרים במקלחת. מנסים למצוא פתרונות.
תקופה שקטה ומתכנסת מגיעה. רינה ישנה המון.
בנוסף יש משהו שנקרא אשפוז בית, בעצם שלב לפני הוספיס, כל זמן שיש עדיין טיפול. מגיעה אחות נחמדה (שברגעים אלו הגיעה כדי לנחם את נחמן) אחיות קופ"ח שמדהימות אותי ברגישות ונעימות, מגיעות לקחת דם בבית. וגם מגיע רופא, דיאטנית (קצת הזוי... מי חושב שזה הדבר הדחוף כרגע?) ואמור להגיע גם פיזיוטרפיסט (שקצת נעלם, וחזר אחרי המוות...)

כמעט ולא ראינו פגיעה קוגניטבית כתוצאה מהגידול, מההתחלה היה בלבול זמנים והתמצאות במרחב. אבל בשבועות האחרונים יש קצת בלבול עצוב יותר. לרגע נדמה שהיא חושבת ששלומי הוא אחיה אליקים, לרגע חושבת שנחמן הוא אחד מבניה, אלו רגעים מטלטלים ועצובים מאוד. הלב נשבר. בעיקר ליבו של נחמן, שכמו שהוא מעיד: היא, האישה החשובה בחייו, לרגע לא זיהתה אותו.
אבל זה רק לרגעים, אם כי מלחיצים.
תופעה נוספת שקורית היא הטיה של הגוף לצד אחד. ובארוחת ערב אחת אחרי שהיא טוענת שהיא לא יושבת טוב וכולנו מתעלמים, רינה גם נופלת מהכיסא לרצפה. ילדיה של גיסתי עדים לכך וקצת נבהלים. הבנים שלי איך שהוא מצליחים לא להיות ברגעים הקשים האלו ליד...

יש עוד טיפול אבסטין אחד, אחרי שההמטומה קצת יורדת. לי זה מרגיש כמו כוסות רוח למת, והארכת לא חיים... אבל נחמן כל הזמן מזכיר לי שהאופטימיות היא רינה, ושאי אפשר לקחת לה את התקווה. והיא מבחינתה: ברור שהולכים לקבל טיפול, אין אחר, ואסור להזניח...
אחי האהובים מגיעים לנגן בגיטרה, יחד עם איילי שלי, שלישיית אורון (ושליש קלין), אנחנו שרים. מנסים לשמוח. בשאר הזמן המון המון בורחים מהבית. כל יום אני מטיילת במקום אחר, מחפשת את האויר שחסר לי, ולא מוצאת...

יום חמישי שלפני המוות, רינה הולכת עם לאקי, אדם ונחמן ל-MRI. שישה גברים חסונים מצליחים להעביר אותה למיטת הצילום.
ביום שבת אנחנו (אני אדם והבנים, יחד עם מיה וילדיה) נוסעים לקיבוץ ענבר לחופש של סוף החופש. אחיי האהובים באים בערב שבת לנגן ולשיר עם רינחמן.
הכל רגיל. רינה בשגרת היום שלה. שותה קפה במיטה, אוכלת ארוחת בוקר במרפסת, עוברת לספה הנוחה של סבתא. ארוחת ערב, חדשות ולישון.

ביום שני, 29.8, אנחנו בארוחת בוקר בקיבוץ ענבר. הבנים משחקים בגן המשחקים ליד, הפלאפון, שהפוקימון- =גו הורג לו את הבטרייה, בטעינה, מנסה להתאושש מהמשחק.
אדם הולך לסדר את התיק כדי שניסע לכנרת, ושלומי אחי מתקשר אליי לבקש עדכונים. עדכונים על מה?
או...
בביתנו המשותף שבמבשרת, בזמן הזה, גם רינה קמה אחרי לילה בו ישנה היטב. שמחה ויפה (ככה מתאר כל מי שראה אותה באותו בוקר, עם הפנים מבריקות וורודות), מחזיקה את הראש. היא שותה קפה. וגם מגיעה האחות המקסימה רותי לקחת לה דם. אחרי לקיחת הדם היא אומרת לנחמן ולאקי שהיא צריכה להקיא. כשהם מעבירים אותה כדי לנקות אותה רינה פשוט מפסיקה לנשום. מנחים את נחמן איך לבצע הנשמה. מגיעים צוותים של מד"א וקובעים את מותה. השכן שלנו, שרואה את האמבולנס עולה ויושב עם נחמן עד שמגיעים אחיי והמשפחה הקרובה.
אנחנו בדרך מהצפון בנסיעה הזויה הביתה.
כשאנחנו מגיעים הגופה עוד בבית. אני נכנסת לראות אותה, כי ככה מצפים שיקרה. היא נראת כמו רינה ישנה, אני מסוגלת להיות שם בדיוק שניה ולברוח.
תוצאות ה-MRI, שמגיעות כמה ימים לאחר מכן, דווקא אומרות שהטיפול עובד... ההומור השחור מתקשה להתמודד עם האבסורד של החיים...

ביום שני בערב היה טקס הלוויה. טקס מרגש ועצוב, שנכחו בו, כמו שהייתה רינה, חרדים לצד אפיקורסים, ערבים לצד יהודים. וכולם עצובים ולא מאמינים, שרינה, האישה, הכוח, סמל החיים, איננה.
בעצם פה נגמר הסיפור, כלומר יש שבעה, ויש עכשיו. וקשה ועצוב. והמון סיפורים יפים שאנחנו שומעים על רינה.
אבל בשבילי הוא נגמר כמו שנגמר השיר "אניטה וחואן" שאותו ביקשה שישמיעו על הקבר שלה (עוד הרבה לפני המחלה) ופתח את טקס הקבורה: "פתאום הקיץ תם, אך לא ייתם סיפור אהבתם."