הכרות - לזכרה
רגע לפני שבא לי לצלול חזרה ולהבין מה עברנו במשך 10 חודשים (ולא יצא בסוף תינוק) בא לי להזכר ברינה שלי. אמא שלי הייתה אשה גדולה, כבדה רק בגוף. מלאת אהבת חיים, עם כריזמה יוצאת דופן ומבריקה מאד.
כחלק מאהבת החיים שלה אהבה אימי לנסוע ללונדון עם אחותה, מימי דודתי ז"ל, ואחייניתה, בת דודתי אוריתי. שלושתן נשים גדולות שמנות ואוהבות לצחוק.
חוץ מקניות, הלו"ז הלונדוני כלל ביקור במסעדה ברובע הסיני. אחרי הפעם הראשונה במסעדה, בכל פעם (בערך פעם בשנה) שהן הגיעו הן התקבלו כבנות מלכים, סלב ממש. כשהן שאלו את בעל המסעדה האם הוא זוכר אותן כי הן שמנות הוא החליף צבעים ומיהר להבטיח שהוא זוכר אותן רק בגלל ה-personality שלהן.
מאז שם קוד במשפחה לנשים שמנות הוא personality.
אמא שלי הייתה אישיות בכל המובנים.
אז קצת על רינה אורון חוץ ממחלה ומוות - אמא שלי הייתה קודם כל בת זוגתו האוהבת של אבי, ד"ר נחמן אורון. הייתה להם זוגיות נדירה שאפשר רק לאחל לכל אוהביך. היא הייתה גם אמא שלי (שלי, הבכורה) וגם של אביגד (הסנדוויץ) ושלומי (בן הזקונים), אחיי המדהימים שתמכו בה ואהבו אותה, שהיו מקור תמיכה כל ימי המחלה, וכמובן מקור גאווה ואהבה בימי הבריאות. והיא הייתה גם סבתא גאה לארבעת בניי.
וחוץ מזה - ועל כך גאוותה הגדולה - עורכת דין מצליחה, שהמשיכה את מפעלו של אביה במשרד שעסק בחוזי דירות ונוטריון בעיקר. אהובה על כל סביבתה, והצליחה לשלב במשרדה את כל היושבים בארץ ציון בלי הבדל דת גזע ומין.
אמא שלי הייתה אישיות בכל המובנים.
אז קצת על רינה אורון חוץ ממחלה ומוות - אמא שלי הייתה קודם כל בת זוגתו האוהבת של אבי, ד"ר נחמן אורון. הייתה להם זוגיות נדירה שאפשר רק לאחל לכל אוהביך. היא הייתה גם אמא שלי (שלי, הבכורה) וגם של אביגד (הסנדוויץ) ושלומי (בן הזקונים), אחיי המדהימים שתמכו בה ואהבו אותה, שהיו מקור תמיכה כל ימי המחלה, וכמובן מקור גאווה ואהבה בימי הבריאות. והיא הייתה גם סבתא גאה לארבעת בניי.
וחוץ מזה - ועל כך גאוותה הגדולה - עורכת דין מצליחה, שהמשיכה את מפעלו של אביה במשרד שעסק בחוזי דירות ונוטריון בעיקר. אהובה על כל סביבתה, והצליחה לשלב במשרדה את כל היושבים בארץ ציון בלי הבדל דת גזע ומין.
סוף דבר - לזכרה
נכתב בשלושים לפטירתה של אימי
את גילוי המצבה (מה זה המונח הזה בכלל? יש פה ספויילר בהודעה, כבר גילינו את המצבה) נעשה ביום ו'.
במהלכו שמחתי לגלות (בעצב גדול) שאני מצליחה להזכר ברינה של לפני המחלה. בדברים קטנים, כמו להסתכל על הסנדלים ולתהות איך אקנה שנה הבאה סנדלים, בלי אהבת הקניות של רינה (אני שונאת לקנות בגדים).
אני חושבת הרבה על החורף המתקרב. אמא שלי אהבה את השלג אהבה גדולה, הייתה רצה אל החלון ומתלהבת כמו ילדה קטנה. קוראת לי להתלהב איתה איך העולם נצבע בלבן וכולנו מוכנסים לתוך כדור זכוכית עם שלג. היינו רצות למעלה לחלון בחדר השינה של אחי כדי לראות את השלג יורד בלילה לאור הפנס. ואמא שלי הייתה מתגעגעת לאבא שלה, שאהב לראות איתה את השלג.
לוקחת את זה איתי לחורף הזה, לשמוח על השלג, לזכור את סבא שלומצ'י שהוריש לשתינו את האהבה הגדולה. ולהתגעגע לאמא שלי (חרא חורף, בסוף לא ירד שלג).
נכתב 4 חודשים לאחר פטירתה של אימי
בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי נזכרת בה המון.
לפני שבועיים נפטרה אימה של קולגה יקרה בעבודתי. אימותינו אובחנו יחד, סרטן שונה, פרוגנוזה דומה. המוות שלה העיר בי אבל שעוד לא התמודדתי איתו.
היום הייתה לי שיחה טלפון יקרה וחשובה, מאישה נפלאה, שהכרתי והכירה אותי רק דרך הריפוי בכתיבה שערכתי בימי השבעה בביתנו. היא עוברת תהליך דומה עם אחותה, ובאופן מרגש ועצוב, הפוסטים שלי עוזרים לה בתהליך. אשה נפלאה, עם כוחות עצומים ומסירות גדולה, אני מקווה שאת קוראת את זה ושהתהליך שלכן יהיה הכי ביחד וקרוב שאפשר. ושתצאו ממנו חזקים יותר.
אולי הפוסט הזה יהיה נקודת אור מסויימת על התהליך של אחרי.
ביום ג' הרגשתי לא טוב, ובגלל עבודות בביתנו הלכתי לישון שנת צהרים במיטתה של אימי. בדרך הסתכלתי על הספריה הגדושה והמעודכנת של אימי, שתמיד דאגה שיהיו בה כל רבי המכר המומלצים. מבין הספרים פתאום צץ לו ספר, שמיד ידעתי וזכרתי שאני קניתי אותו. בימי הגילוי של הסרטן, אמא שלי ממש רצתה ספר המשך לסידרה שקראנו שתינו בשקיקה רבה. חיפשתי אותו בכל החנויות, ובסופו של דבר הזמנתי אותו במיוחד. כשהספר הגיע אמא שלי התאכזבה מקריאתו. היום אני יודעת שזה אובדן היכולת להתרכז שהיה מאכזב יותר מהספר עצמו. אז עוד לא ידעתי את זה, זה היה ממש תחילת התהליך. היא אמרה שהספר לא מוצלח כמו קודמיו. הייתה אמורה להביא לי אותו לחופשת הסרטן המשפחתית הראשונה, והספר כמו נעלם בתהליך, ושכחתי ממנו. ופתאום הוא היה שם, מתחת לעיניים שלי (והתבוננתי בספריה זו פעמים רבות מאז המוות).
לקחתי אותו לצידי וניגשתי לישון במיטה.
לקחתי אותו לצידי וניגשתי לישון במיטה.
ובחלומי...
אורחים רבים פוקדים את הבית, בינהם גם בת דודתי אוריתי, וגם בן דודי יואב. אני מניחה שהם הגיעו לבקר את אבי, ובאה לתת לבת דודתי חיבוק. פתאום בצעד לא ברור אני חצי נופלת חצי מתנפלת באושר, שלא מובן אפילו לי בחלום. ואז אני מגלה שהתנפלתי על אמא שלי. אבל אמא שלי במלוא היותה. עם השיער השחור החזק, השפתון האדום והבגדים המדהימים. והיא נוזפת בי: איפה היית, תגידי שלום לכולם.
ואני בהפתעה "איפה אני הייתי? איפה את היית?" ופרצתי בבכי מתוך חלום, שליווה אותי למשך כחצי שעה בערות אח"כ.
אורחים רבים פוקדים את הבית, בינהם גם בת דודתי אוריתי, וגם בן דודי יואב. אני מניחה שהם הגיעו לבקר את אבי, ובאה לתת לבת דודתי חיבוק. פתאום בצעד לא ברור אני חצי נופלת חצי מתנפלת באושר, שלא מובן אפילו לי בחלום. ואז אני מגלה שהתנפלתי על אמא שלי. אבל אמא שלי במלוא היותה. עם השיער השחור החזק, השפתון האדום והבגדים המדהימים. והיא נוזפת בי: איפה היית, תגידי שלום לכולם.
ואני בהפתעה "איפה אני הייתי? איפה את היית?" ופרצתי בבכי מתוך חלום, שליווה אותי למשך כחצי שעה בערות אח"כ.
אני חושבת שזו הפעם הראשונה שבכיתי על אמא שלי החיה, על אמא שלי אוהבת החיים והמאושרת. על אמא שלי החזקה והמארחת. על האמא הבריאה, ולא על המחלה. פתאום הרגשתי כמו באבל אמיתי.
עצוב, אבל מתוך כוח וחיות, ויכולת לזכור גם רגעים שמחים. ולהבין שהם לא יחזרו.
עצובה, מתגעגעת, אבל שמחה על היכולת לחזור ולהזכר בטוב...
עצוב, אבל מתוך כוח וחיות, ויכולת לזכור גם רגעים שמחים. ולהבין שהם לא יחזרו.
עצובה, מתגעגעת, אבל שמחה על היכולת לחזור ולהזכר בטוב...
נכתב בערך 7 חודשים לאחר פטירתה של אמי
אתמול נסעתי בלילה ליד בית הקברות. וחשבתי על בתי קברות...
בעבר, מהיותי חברה בחברה מודרנית שמרחיקה ממנה את המוות, בתי קברות עניינו אותי, משכו אותי, והיו מאוד רחוקים לי.
שיחק מזלי והגעתי לגילי המופלג בלי לאבד אדם באמת קרוב לי. בתי הקברות של אחרים היו יפים בעיניי, כמו הבדיחה הידועה. הר המנוחות היה מפעל שמקדם את פני כשאני נוסעת לירושלים. מנוכר ואפור.
זכיתי לחוות בו קבורה מיושנת פשוט באדמה. קבורה חסכנית במגירות וקבורה חדשנית בבניינים.
בעבר, מהיותי חברה בחברה מודרנית שמרחיקה ממנה את המוות, בתי קברות עניינו אותי, משכו אותי, והיו מאוד רחוקים לי.
שיחק מזלי והגעתי לגילי המופלג בלי לאבד אדם באמת קרוב לי. בתי הקברות של אחרים היו יפים בעיניי, כמו הבדיחה הידועה. הר המנוחות היה מפעל שמקדם את פני כשאני נוסעת לירושלים. מנוכר ואפור.
זכיתי לחוות בו קבורה מיושנת פשוט באדמה. קבורה חסכנית במגירות וקבורה חדשנית בבניינים.
לאחרונה להר המנוחות יש פתאום מקום אחר בליבי. כשאני בסטודיו לפילאטיס והוא מציץ אליי מהחלון אני מרגישה ד"ש חמה נשלחת אלי.
לא ידעתי שלקבר תהיה משמעות כזאת בשבילי. ובכל זאת כשהגיע הזמן לבחור קבר, ידעתי מיד שהאבן האדומה היא הנכונה לאימי. כמו שהיה בבית בו גדלתי. הצבע שהדגיש את שיערה השחור ועורה הבהיר. גם ידעתי מה המשפט הנכון לכתוב על הקבר. משפט מתוך השיר שביקשה שנשיר על קיברה. השיר שהמלים שלו זיעזעו את כולנו מעל הקבר בסוף אוגוסט. אך לא יתם סיפור אהבתנו.
היום בית הקברות בשבילי הוא מקום שחלק מהלב שלי נמצא בו. הוא יקר לי וחשוב לי להיות בו לעיתים. אני גאה שהקבר של רינה צבעוני ויפה כפי שהיא הייתה בחייה. ופתאום המפעל האפור והמנוכר מקדם את פני באהבה לעיר הבירה.
לא ידעתי שלקבר תהיה משמעות כזאת בשבילי. ובכל זאת כשהגיע הזמן לבחור קבר, ידעתי מיד שהאבן האדומה היא הנכונה לאימי. כמו שהיה בבית בו גדלתי. הצבע שהדגיש את שיערה השחור ועורה הבהיר. גם ידעתי מה המשפט הנכון לכתוב על הקבר. משפט מתוך השיר שביקשה שנשיר על קיברה. השיר שהמלים שלו זיעזעו את כולנו מעל הקבר בסוף אוגוסט. אך לא יתם סיפור אהבתנו.
היום בית הקברות בשבילי הוא מקום שחלק מהלב שלי נמצא בו. הוא יקר לי וחשוב לי להיות בו לעיתים. אני גאה שהקבר של רינה צבעוני ויפה כפי שהיא הייתה בחייה. ופתאום המפעל האפור והמנוכר מקדם את פני באהבה לעיר הבירה.
